מהדורה ראשונה, קרי 1000 ספרים של "ג'וזפין והדולפין" הגיעה לבית הוריי ותפסה מקום מרכזי בחדר העבודה. קצת יותר ממחצית מהעותקים נחתו אצלי בבאר שבע לטובת הקדשות, אריזות ומשלוחים. בדירה הקטנה שלי הנוכחות שלהם הורגשה הרבה יותר, פעם ראשונה שצפיפות מעניקה דווקא תחושה של ביטחון. 

עשיתי את זה! הספרים ממש ממש פה, עם השם שלי מודפס בגאווה על הכריכה. 

ובתוך כל ההתרגשות הזו אין הרבה זמן לעצור, זה עיבוד בתנועה, יש עוד הרבה להספיק בשביל לעמוד בדד ליין שנקבע. אחרי שקמפיין גיוס ההמונים מגיע לסיומו באוויר, מתחיל שלב חדש בשטח. בכנות, אני חושבת שהוא אפילו לא פחות מלחיץ.  

כמה משימות נפרסו לפניי- בירור על מעטפות ממוגנות, עלויות משלוחים, הזמנות מספקים  

גייסתי מערך חברות שבקלות אפשר לקרוא לו גם קבוצת תמיכה, הן היו שם איתי מול רשימת הזמנות ארוכה ומול רשימת משימות ארוכה. הן לא רק ליוו אותי צעד צעד אלא גם לקחו על עצמן דברים רבים כדי לאפשר לי להתפנות למה שמצריך אותי.  

אני זוכרת את ההקדשה הראשונה שכתבתי בספר, את היד הרועדת מגודל המעמד וכמה לבטים היו לי לגבי הנוסח. עם הזמן זה נהיה יותר קולח, זורם וטבעי, על אף הכאב בפרק כף היד נהניתי מכל רגע. תוך כדי חברותיי היו אמונות על מיון, סידור והכנת מארזים בעטיפות. כך נוצר לו בסלון ביתי מעין מפעל קטן שפועל בכל שעות היממה עם צוות מתנדבות מסור ואהוב לצדי. 

וטיפ ממני: חוץ מחברות יקרות חשוב לפתח גם קשרים טובים גם בסניף הדואר המקומי…